בס"ד
שיעור בענין מצות הדלקת נר חנוכה ותירוץ חדש לקושיית הב"י
יוסף גבריאל בקהופר
מראי מקומות (עי' למטה לעוד מ"מ המופיעות בשיעור)
א.
גמ' שבת כא ב קבעום ועשאום ורש"י שם.
ב.
השווה רמב"ם פ"ג מהל' חנוכה ה"ג והתקינו וכו'.
ג.
מרדכי שבת סי' רסח.
ד.
גמ' שבת כג א עששית שהיתה דולקת ומח' רש"י ותוס' שם.
ה.
גמ' חולין פז א כסהו ונתגלה
ו.
ביאור הלכה סי' תרעג ד"ה אם.
ז.
משנה ברורה שם ס"ק כו.
א
) לרש"י נ"ח הן מצוה שמקיימים בחנוכה, לרמב"ם הוא חלק ממהותה של חנוכה. לרש"י פרסום הנס הוא דין נפרד בחנוכה, לרמב"ם הוא מעצם מהותה של חנוכה.
ב
) אך עדיין יל"ח האם מצות ההדלקה הוא ליצור מאור או לשפוך אור?
ג
) בר"ס תרע"ב מח' אי שייך להדליק מפלג בשאר ימים. לרמב"ם אסור וראשונים אחרים מתירים. לרמב"ם המצוה לשפוך אור - "להראות ולגלות הנס" - ושרגא בטיהרא מאי מהני? אולם אם המצוה ליצור מאור שפיר מקדים.
ד
) מח' רש"י ותוס' כג ע"א בעששית הדולקת דלרש"י היתה דולקת מנ"ח דאמש ולתוס' מנ"ש דאמש. דלתוס' בגוונא דרש"י א"צ לכבותה למ"ד הנחה עושה מצוה. ע"פ הצ"פ לרש"י חנוכה הוא חק ימים נפרדים, ואילו לתוס' הוא שטח א'. ולפי"ד לרש"י המצוה ליצור מאור, ואף למ"ד הנחה ע"מ חייב ליצור מאור חדש בכביית הישן. ברם לתוס' צריך רק אור חדש, ולזה מספיק סילוק והנחה. (קצת ראיה לזה שגם לתוס' וגם לרמב"ם מיירי בעששית של נ"ש.)
ה
) הבה"ל והתו"ח נחלקו אי פסה"נ הוא דוקא בעת ההדלקה או כל משך עד שתכלה. לפי"ד הבה"ל ס"ל דהמצוה ליצור מאור (אלא שאם הדליק מפלג הו"ל מגדר מכאן ולהבא ולמפרע) ואילו לתו"ח הו"ל לשפוך אור.
ו
) במג"א תרעב ג כתב שאין מצוה לתת יותר שמן בנר. ברם ידוע המע' של הגרי"ז, וכן הביא בס' מנהג ישראל תורה מן הא"ר (שם ו) והשאילת יעבץ ועוד. ובאמת נראה דאם צריך ליצור מאור אין טעם להוסיף שכבר יצר מאור, משא"כ רם המצוה לשפוך אור. ולרמב"ם באמת השיעור הוא דוקא עד שתכלה ולש"ר חצי שעה בכל עת, ודוק.
ז
) לר' שמואל סלנט בכפה כלי מהני רק כשהדליקו בב"א ולא בזא"ז. משום דהדלקה עושה מצוה ואשו משום חצו והו"ל כחו"מ תיח י שאם יש באשו של המדליק הא' די להזיק פטור המדליק הב' במה שהוסיף. ורצ"פ פרנק חילק בין נזיקין לנ"ח. ולפי"ד אם המצוה ליצור מאור, אז הראשון כבר עשה מכלי זה מאור. אך אם המצוה לשפוך אור, אזי כל שמוסיף פתילות בדרך היתר ש"ד.
ח
) למרדכי ביטל יום שוב אינו מדליק. מל' הרמב"ם "בכל לילה ולילה" קצת משמע דלא ס"ל הכי. ולכאורה היינו משום שההדלקה ממהות היום, ואילו לרש"י שאי"ז ממהות היום אלא מצוה לקיים ביום שפיר שייך להפסיד המצוה. ונ"מ בקטן שהגדיל וגר שנתגייר בחנוכה. ואכן בש"ג על המרדכי אות ה כתב דין המרדכי בשם רבנו שלמה, ודוק.
ט
) ואולי גם נפק"מ לשאלת הצ"פ אם מהדר בליל ג' שאין לו אלא ב' נרות ידליק א' או ב'. ומן הש"ג על המרדכי אות ה משמע שמדליק כמה שידו משגת.
י )
ובמח' התרוה"ד והט"ז נראה שהתרוה"ד כרש"י שצריך ליצור מאור, אלא שבע"ש ל"ש מכאן ולהבא ולמפרע, ולכן נקט כנמו"י שהכל מונח במעשה, ואילו לט"ז צריך דוקא לשפוך אור, ועי'.
יא ) והראשונים שמציין האו"ז שאסרו להדליק שוב משמן שכבר הדליק באותו הלילה ע"כ ס"ל דהמצוה ליצור מאור, וצ"ע.
#ע"פ הפסיקתא יש לנו עוד ישוב לקק הב"י!
פסיקתא רבתי ב
מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל א'). ילמדנו רבינו נר של חנוכה מאימתי היא מצותו שנו רבותינו משתשקע החמה עד שתסלק רוב הרגל מן השוק ולהיכן הן מדליקין היה דר בעלייה ובה חלון נוטה לרשות הרבים מדליק ובשעת הסכנה מדליק בתוך ביתו [ואסור לעשות לאורו מלאכה ר' אסי אמר] אסור לראות לאורו ולמה מדליק נרות בחנוכה אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יון שנאמר ועוררת בניך ציון על בניך יון (זכריה ט' י"ג) נכנסו לבית המקדש מצאו שם שמונה שפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות ולמה קורין את ההלל מפני שכתב אל ה' ויאר לנו (תהלים קי"ח כ"ז) ולמה אין קורין בפורים כתב להשמיד להרוג ולאבד [את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם וגו'] (אסתר ח' י"א) ואין קורין אלא על מפלתה של מלכות ומלכות של אחשורוש הייתה קיימת לכן אין קורין אבל במלכות של יון שכילה אותה הקדוש ברוך הוא התחילו נותנים הימנון ושבח ואומרים לשעבר היינו עבדים לפרעה עבדים ליון ועכשיו עבדיו של הקב"ה אנו הללו עבדי ה' (תהלים קי"ג א'):
תרומת הדשן א קב
שאלה. הא דקיימא לן בנר חנוכה כבתה אין זקוק לה. אם כבתה בע"ש קודם קבלת שבת, שהרי צריכים לדלוק מבעוד יום זקוק לה כה"ג או לאו?:
תשובה. יראה דאין זקוק לה אפילו כה"ג. ואע"ג דכתב במרדכי שם דמצות נר חנוכה מסוף שקיעת החמה ואילך, והיינו צאת הכוכבים ולא קודם, משום דשרגא בטיהרא מאי אהני ליה. וא"כ עיקר מצות נר חנוכה אינה בשעת הדלקה מבעוד יום, אלא בשיהוי הדלקה שלאחר חשיכה היא קיום המצוה. ולכך היינו יכולין לומר דאם כבתה קודם התחלת קיום המצוה זקוק לה. אמנם מדמברכינן מבעוד יום אקב"ו להדליק נר חנוכה, ואע"ג דאכתי ליכא מצוה, ע"כ היינו טעמא דמשום דא"א בענין אחר חשיבא הכשר מצוה. כדפירשו התוספות הכשר מצות דכיבוד אב ואם בשמעתא דעליה בריש יבמות (ו' ע"א בר"ה שכן), שחוט לי בשל לי אכתי ליכא מצוה עד אחר זמן שמאכילו לאביו. ואפ"ה בעי למימר התם דלידחי ל"ת שיש בו כרת. הא קמן דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה, ולכך מברכינן עליה. ולהכי נמי אי כבתה אין זקוק לה, שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר:
ונראה להביא ראיה לזה מדשרי רב התם להדליק בחנוכה בין בחול בין בשבת בפתילות ושמנים דאסרו חכמים להדליק בשבת דעלמא. ומפרש הטעם משום דקסבר אסור להשתמש לאורה וכבתה אין זקוק לה. פי' דאי הוה סבר כבתה זקוק לה, לא הוי שרי להדליק באותם פתילות ושמנים שאסרו חכמים להדליק בשבת, לפי שאינם נמשכין אחר האור. דחיישינן דילמא כבתה והוא יזקוק לה, ודילמא פשע ולא מדלק בה. והכי סבר רב הונא התם דאסור להדליק באותם פתילות ושמנים משום דקסבר כבתה זקוק לה. והשתא ע"כ יש להוכיח דאפי' בנ"ד כשכבתה אין זקוק לה, דאמאי שרי רב להדליק בשבת בחנוכה באותם פתילות ושמנים, ליחוש דילמא כבתה אחר קבלת שבת שהיא צריכא להיות קודם בין השמשות, וכל זמן משך בין השמשות אכתי ליכא קיום מצוה לדעת מרדכי דלעיל. ואיהו לא מצי להדליק משקבל שבת כ"ש בין השמשות, ונמצא בטל מן המצוה וטפי איכא מצוה וטפי איכא למיגזר בהכי דודאי לא מצי להדליקה, ממאי דגזרינן דילמא פשע ולא מדליק לה. והכי איתא בתוספות דגזרינן דילמא כבתה בשבת ולא מצי מדליקה. ואין נראה לחלק ולומר דמה שחשו חכמים דילמא כבתה ולא אתי לחזור ולהדליקה, דווקא כשיש לחוש לכיבוי כל זמן משך שיעור ההדלקה דנר חנוכה. אבל בנ"ד דליכא למיחש למילתא אלא במשך בין השמשות קודם חשיכה, דאי כבתה לאחר חשיכה קי"ל דאין זקוק לה ולא נפיק מיניה מידי. דדוחק הוא מאד לחלק הכי. דהא כמה שיעורין משך הדלקה חצי שעה, כדכתב הרמב"ם. ושיעור בין השמשות לפר"ת והתוספות ואשירי שילהי פ' במה מדליקין היינו שלשה חלקי מיל, דזהו קרוב לרביע שעה, כמו שהוכחתי בתשובה אחרת, דמהלך אדם בינוני ביום בינוני שהוא י"ב שעות הולך עשר פרסאות. ואי חיישינן דילמא כבתה בחצי שעה, אמאי לא ניחוש ברביע שעה:
נמוקי יוסף ב"ק י ע"א בדפי הרי"ף
אשו משום חציו. כאילו בידיו הבעירו כדאמרן. ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכל שכן הוא דאילו הכא לא נתכוון להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כוונתו היא שתדלק ותלך בשבת ועם כל זה תנן [שבת דף יט ע"ב] משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומעשים בכל יום וכדאמרן כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב:
אור זרוע ב שכב
תניא בפסיקתא בענין חנוכה נר חנוכה שהותיר ביום ראשון מוסיף עליו ביום שני ומדליקו. ביום שני מוסיף עליו ביום שלישי וכו'. עד ביום שמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו. ויש מרבותינו שרצו משם [להביא] ראיה שאם כבה נר אחת מנרות שלנו של חנוכה או כולם שיוסיפו על של לילה שלאחריו ולא ידליקם מיד. ואינה ראיה, ואע"ג דפסקית דכבתה אין זקוק לה היינו שאינו חייב להדליק מיד אבל אם ידליק מיד ודאי בטוב יעשה וההיא ברייתא איירי כגון שכך נעשה שלא נזקק לה. ותו נראה לפרש דההיא ברייתא סוברת כבתה זקוק לה, ואין מצותה נטולה הימנה כשכבתה עד שתדליק כולה הלכך אם הותירה ביום [א'] או כבתה ואירע כך שלא הדליקה אח"כ באותו לילה שמוסיף עליה ביום שני, אבל לדידן דקיי"ל דכבתה אין זקוק לה משמע אין זקוק לה וגמרה לה מצותה לגמרי, דאי דאתקצאי למצותה כל כך שצריך להוסיף עליה כל הלילות אם נשאר ממנה ובאחרונה עושה מדורה בפ"ע סברא היא דכ"ש אם כבתה זקוק לה לחזור ולהדליק באותו הלילה, מדלא אמר הכי משמע דאין זקוק לה עוד כלל. וגם לשון אין זקוק לה משמע דעוד אין זקוק לה כלום אחרי שלא פירש בה התלמוד שום מצוה אח"כ:
אור שמח הל' חנוכה פ"ד
הלכה ג - להראות ולגלות הנס כו':
פירוש דאין מדליקין ביום כמו שהיו מדליקין במנורה ביום גם כן לשיטת רבינו דהדלקה גם כן ביום משום דשרגא בטיהרא מאי מהני ופשוט:
ביאור הלכה תרעג ד"ה אם
אם כבתה וכו' אינו זקוק לה - אכן בעת הדלקה בעינן שיהיה בה שמן שיוכל להדליק כשיעור וכנ"ל בסימן תרע"ב ס"ב ונ"ל דכמו כן בעינן שבעת הדלקה יהיה כל הנרות לפי חשבון הימים ואז נחשב למהדר מן המהדרין וע"כ אם כבתה אחת קודם שהשלים ההדלקה צריך לחזור ולהדליקה. ודע עוד דמה שאמרו אינו זקוק לה היינו אפילו כבו כולם דלא בעינן פרסומי ניסא רק בעת ההדלקה:
תורת חיים חולין פז
כסהו ונתגלה פטור מלכסות. לכאורה משמע דדוקא שנתגלה דיעבד אבל לכתחילה אסור לגלותו וא"כ יש לתמוה על השוחטים שרגילין לשחוט תרנגולים ברחוב העיר מקום דריסת הרבים אף על גב דודאי הוא חוזר ומתגלה מיד. ונראה דמתניתין אורחא דמלתא נקט דאפילו לכתחילה מותר לגלותו דכיון דמיעט קרא דאם חזר ונתגלה דפטור מלכסות אלמא דכיסוי לחוד עושה מצוה דכיון שכיסה הדם והוא מכוסה אפילו רגע אזלה לה המצוה ומותר לגלותו אפילו לכתחילה אף על גב דגבי נר חנוכה קיימא לן נמי דהדלקה עושה מצוה ואם כבתה אין זקוק לה כדאיתא בפרק במה מדליקין ואפילו הכי משמע דלכתחילה אסורה לכבותה תוך שיעור זמן הדלקה כמ"ש הטור סימן תרע"ב שאם נתן בה שמן יותר מכשיעור יכול לכבותה לאחר שעבר זמן הדלקה משמע הא תוך שיעור זמן הדלקה אסור לכבותה לכתחילה שאני התם דפרסומי ניסא בעינן הלכך צריך לכתחילה שתדליק משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק דבשיעור זה איכא פרסומי ניסא מיהו אם כבתה בדיעבד אין זקוק לה כיון דהדלקה עושה מצוה אבל הכא דלא שייך פרסומי מלתא הלכך כיון דכיסוי לחוד עושה מצוה מיד אחר שכיסה אזלא לה ומותר לגלותו אפילו לכתחילה:
קובץ הערות יג
א)
כתב בתרומת הדשן סי' ק"ב, הא דקיי"ל גבי נר חנוכה כבתה אין זקוק לה, אם כבתה בע"ש קודם קבלת שבת וכו'. תשובה, יראה דאין זקוק לה וכו', מדמברכינן מבעוד יום וכו' ואע"ג דאכתי ליכא מצוה, על כרחך היינו טעמא, [ד]משום דאי אפשר בענין אחר חשיבא הכשר מצוה, כדפירשו תוס' הכשר מצוה דכיבוד אב ואם, בשמעתא דעליה בריש יבמות [ו' ע"א ד"ה שכן], שחוט לי בשל לי, אכתי ליכא מצוה עד לאחר זמן, שמאכילו לאביו, ואפילו הכי בעי למימר התם דלידחי ל"ת. הא קמן דחשיב קיום מצוה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה, ולכך מברכינן עליה:להכי נמי אי כבתה אין זקוק לה, שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר עכ"ל. וקשה דהביא ראיה לסתור, דהרי בתוס' פירשו דהיינו הא דדחי בגמ' מה לכיבוד שכן הכשר מצוה, ומשו"ה לא דחי, דדוקא גוף המצוה דוחה ל"ת, ולא הכשר מצוה, וא"כ מוכח להיפוך, דאין דין הכשר מצוה כמצוה עצמה. וראית תה"ד יש לה מקום לפירש"י שם [ד"ה אלא], דמפרש בהא דהכשר מצוה שלא כפירוש תוס' עיי"ש, ומדלא מחלק בגמ' כפירוש תוס', מוכח דאין חילוק בין גוף המצוה להכשרה, אבל לפירוש תוס' אדרבא מוכח להיפוך:
ב)
ונראה בכונת תה"ד, דדוקא במחמר אינו דוחה לל"ת, דלפירוש תוס' שם איירי במחמר לפי המסקנא, אבל בשחוט לי בשל לי גם למסקנא דחי ל"ת, משום דזהו מעשה המצוה, ואף דקיום המצוה הוא רק בשעה שהאב נהנה, ומ"מ דחי בכה"ג. וראית תה"ד היא מדס"ד דאיירי בשחוט לי, ועד כאן לא דחי במסקנא דהכשר מצוה שאני, אלא משום דלהמסקנא איירי במחמר, דהוי הכשר דהכשר, אבל בשחוט לי גם לפי המסקנא דחי ל"ת גרידא שאין בה כרת. וכן נראה מדברי הריטב"א שם, וז"ל, כי כשא"ל חמר בשבת להביא גוזלות או דבר שצריך לו, אין זו עיקר מצות כיבוד, אלא הכשר כבודו, דאילו בישול ושחיטה דלא סגיא (דלאו) [בלאו] דידהו, כגופיה דאכילה חשיבי, ואע"ג דאינו הכיבוד עצמו לגמרי, אבל להביא הדברים הצריכין לו, כיון דאפשר לעשות מצות כיבוד בגוזלות ודברים אשר בכאן, הכשר מצוה בעלמא חשיבי עכ"ל. וזהו שדקדק תה"ד בלשונו להביא משחוט לי בשל לי, ולא הביא ממחמר. והדלקת נר חנוכה בע"ש אינו דומה למחמר, אלא לשחוט לי בשל לי, דההדלקה היא מעשה המצוה:
ג)
ואף דבודאי, המבשל לאביו ואח"כ נאבד המאכל קודם שיאכל אביו, צריך עוד לבשל פעם אחרת, וכן בבא על אשתו ולא נתעברה, צריך לחזור ולהוליד בנים, אף דהביאה היא מעשה המצוה ודחי ל"ת, וה"נ בכבתה בע"ש, יהא צריך לחזור ולהדליק. לא דמי, דהתם מצות כיבוד ומצות פ"ו רמיין עליה כל שעתא ושעתא, ואף בהיו לו בנים ומתו קיי"ל [יבמות ס"ב ע"א] דחייב, וכן בכיבוד אב ואם, אפילו אם בישל לאביו והאכילו, צריך לבשל פעם שני כשיצטרך, אבל בנר חנוכה, דאין המצוה אלא פעם אחד ביום, כיון שעשה מעשה המצוה בהדלקה, כבר יצא ידי חובתו:
1
No comments:
Post a Comment